הפתוגנזה של טרשת נפוצה מערבת גורמים גנטיים, סביבתיים ואימונולוגיים. אחד מגורמי הסיכון המרכזיים הוא זיהום בנגיף ה-EBV, אשר עלול לתרום להתפתחות המחלה דרך הדבקה והפעלה של תאי B המבטאים CD20. חוקרים ביקשו לבחון האם טיפול בנוגדנים כנגד CD20 כמו Ocrelizumab עשוי להשפיע טיפולית באמצעות דלדול אוכלוסיית תאי ה-B הנושאים את הנגיף הרדום.

במחקר שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת Multiple Sclerosis and Related Disorders, מטרת החוקרים הייתה לבחון את השינויים ברמות נוגדני IgG כנגד EBV ואת הקשר שלהם לתוצאי המחלה במהלך טיפול ממושך באוקרליזומאב.

במסגרת המחקר נבדקו דגימות סרום של 58 מטופלים לפני תחילת הטיפול ובממוצע לאחר 4.8 ± 1.5 שנים של טיפול. נמדדו רמות IgG כלליים, נוגדני IgG כנגד CMV ו-EBV. החוקרים השתמשו במבחני t מותאמים לבדיקת שינוי לאורך זמן ובמודלים של רגרסיה ליניארית להערכת קשרים בין השינויים ברמות הנוגדנים לבין הישנות התקפים, פעילות MRI, התקדמות במדד הנכות (Expanded Disability Status Scale – EDSS) ושילוב של מדדים אלה.

במהלך תקופת המעקב נמצאה ירידה מובהקת סטטיסטית ברמות נוגדני EBV (שינוי ממוצע יחסי של 8.2%-, p=0.03), ירידה דומה לזו שנצפתה ברמת ה-IgG הכוללת (8.8%-, p<0.01) ובנוגדני CMV (7.8%-, p<0.01). עם זאת, לא נמצא קשר מובהק בין הירידה ברמות נוגדני EBV לבין הישנות התקפים, פעילות הדמייתית או התקדמות נכות.

החוקרים סיכמו כי טיפול ממושך באוקרליזומאב קשור לירידה כללית ברמות נוגדנים, לרבות EBV ו-CMV, אך ירידה זו אינה מתורגמת להחמרה קלינית או להתקדמות נכות.

מקור:

https://www.msard-journal.com/article/S2211-0348(25)00572-3/fulltext

הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה